במשך שנים ניסיתי להבין מה באמת מבדיל בין מנהל טוב למנהל מצוין.
האם זה ניסיון? כריזמה? ידע מקצועי? יכולת לקבל החלטות? אולי כישרון לרתום אנשים?
כל אלה חשובים. אבל אם הייתי צריך לזקק את התשובה לדבר אחד בלבד, הייתי בוחר ביכולת אחת פשוטה לכאורה:
מיקוד פנימי.
מיקוד פנימי הוא כל מה שנמצא בתחום ההשפעה שלי.
מיקוד חיצוני הוא כל מה שנמצא מחוץ לתחום ההשפעה שלי.
זה נשמע פשוט, אבל ההבדל בין אנשים ובוודאי בין מנהלים נמצא בשאלה לאן הם מפנים את רוב האנרגיה שלהם.
כשמנהל אומר:
“השוק קשה.” “העובדים לא מספיק טובים.” “הלקוחות השתנו.” “ההנהלה לא נותנת לי כלים.” “המתחרים מורידים מחירים.” “אי אפשר לעמוד ביעד הזה.”
יכול להיות שהוא צודק לחלוטין. הבעיה היא שהמוח שלו שומע דבר אחד: אין לי מה לעשות.
וברגע שהמוח משתכנע שאין לנו יכולת להשפיע, הוא מפסיק לחפש פתרונות. הוא עובר ממצב של פעולה למצב של הסברים. במקום לשאול “מה אפשר לעשות?”, הוא מתחיל לבנות תיק מצוין שמסביר למה אי אפשר לעשות דבר.
ומנהל מצוין לא נמדד באיכות ההסברים שלו.
הוא נמדד ביכולת שלו למצוא את נקודת ההשפעה גם בתוך מציאות שלא בחר בה.
השוק קשה? מה אנחנו יכולים לעשות אחרת? הצוות לא מספיק טוב? איך אני מפתח אותו, משנה את שיטת הניהול או מגייס אחרת? הלקוחות השתנו? האם גם אנחנו השתנינו? אין מספיק תקציב? איך מייצרים יותר מתוך מה שיש? היעד נראה בלתי אפשרי? מהו הצעד הראשון שכן נמצא בשליטתי?
מיקוד פנימי אינו התעלמות מהמציאות. הוא גם לא אומר שהכול באשמתנו.
יש משברים, מלחמות, רגולציה, תנאי שוק, החלטות הנהלה והתנהגות של אנשים אחרים שאין לנו שליטה עליהם. אבל כמעט בכל מצב קיימת נקודה אחת, אפילו קטנה, שבה אנחנו עדיין יכולים להשפיע.
והמנהל המצוין מחפש אותה.
בעיניי, אחריות אישית היא לא הודאה באשמה. היא דרישה לכוח.
כי ברגע שאני אומר “זה תלוי בי”, אני מחזיר לעצמי את היכולת לפעול. וברגע שאני אומר “אין לי מה לעשות”, מסרתי את ההגה למישהו אחר.
לכן אני מאמן את עצמי באופן קבוע לחשוב שהכול תלוי בי ושאני יכול לשנות הכול.
האם זה תמיד נכון במאה אחוז? ברור שלא.
לפעמים אני לוקח על עצמי יותר מדי אחריות. לפעמים אני מגלה שיש דברים שגם מאמץ, נחישות ויצירתיות לא יכולים לשנות. אבל בעיניי, עודף מיקוד פנימי עדיף כמעט תמיד על עודף מיקוד חיצוני.
כי גם כשלא הצלחתי לשנות את התוצאה, נשארתי בתנועה. ניסיתי, למדתי, השתפרתי והגדלתי את תחום ההשפעה שלי לפעם הבאה.
וזה לא נכון רק בניהול.
זה נכון בעבודה, בזוגיות, במשפחה ובחיים האישיים. בכל פעם שמשהו לא עובד, אפשר להתחיל בשאלה אחת:
מה אני יכול לעשות אחרת?
לא מה הצד השני צריך לשנות. לא מי אשם. לא למה התנאים אינם הוגנים. לא מה היה צריך לקרות.
מה אני יכול לעשות עכשיו כדי להזיז את המציאות אפילו בסנטימטר?
זהו אימון יומיומי למוח. ככל שאנחנו מחזקים אותו, המוח לומד לחפש אפשרויות במקום תירוצים, פעולות במקום האשמות ופתרונות במקום הסברים.
עם הזמן זה הופך להרגל. ואחר כך לאופי ניהולי.
מנהל מצוין אינו אדם שחושב שהוא שולט בכל דבר. הוא אדם שמסרב לוותר מראש על ההשפעה שלו.
לכן, אם תשאלו אותי מהו הסוד הפשוט שהופך מנהל טוב למנהל מצוין, התשובה שלי תהיה:
מיקוד פנימי.
היכולת להסתכל על כל מצב מורכב, מתסכל או לא הוגן ככל שיהיה ולשאול:
איפה האחריות שלי, מה נמצא בידיים שלי, ומה אני יכול לעשות כדי לשנות את זה?
כי מנהלים רגילים מסבירים את המציאות.
מנהלים מצוינים משנים אותה.